<h1>סמ"ג לאוין סימן ד"ש</h1>
<h2>דף יד:</h2>
אחד טמא שנכנס למקדש טהור או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהיה מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל הרי זה חייב כרת שהרי ביאתו וטומאתו באים כאחד, נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפילו טימא עצמו שם במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה, ואסור לו [לשהות או] להשתחוות (ולשהות) או לצאת בדרך ארוכה, ואם שהה או שיצא בארוכה אף על פי שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אף על פי שלא שהה חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן (רמב"ם ביאת המקדש פ"ג הל' כ"א—כ"ב) כדאיתא בפ"ב דשבועות, וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה (להשתחות) על הרצפה וישתחוו והודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וזהו שיעור השתחויה (שם הל' כ"ג) והוא פסוק בדברי הימים (ב' ז' ג'), (ואיזהו) [ואיזו היא] דרך ארוכה כל שאיפשר [לו] לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה, יצא בקצרה אף על פי שלא רץ אלא הלך עקב בצד גודל אפילו כל היום כולו פטור, יצא בארוכה אף על פי שרץ ודחק עצמו בכל כחו ונמצא שיעור זמן שהלך בו בארוכה פחות מכשיעור הזמן שמהלך כל אדם בקצרה הואיל ויצא בארוכה חייב (שם הל' כ"ד) כל עניין זה מפרש בפרק שני דשבועות (י"ז א').
